ראשיתה של מושבת הכתר הבריטית בניו סאות' ויילס בהקמתה של מושבת עונשין.
ראשיתה של מושבת הכתר הבריטית בניו סאות' ויילס בהקמתה של מושבת עונשין.
הרעיון להקמת מושבת העונשין באוסטרליה היה של שר הפנים הבריטי דאז, הויסקונט תומאס טאוסנד, שנשא בתואר "ברון סידני". כתוצאה מיוזמה זו הפליגו ב-13 במאי 1787 מנמל פורטסמות' 11 ספינות שנשאו כ-800 אסירים, מתוכם קרוב ל-600 גברים וכן כ-600 אנשי צוות ונוסעים לכוון היבשת שנחשבה אז כבלתי מיושבת.
על צי האניות פיקד קפטיין ארתור פיליפ. האוניות הפליגו דרך טנריף, ריו דה ז'ניירו, חזרה לכף התקווה הטובה ומשם ליבשת אוסטרליה.
האניה הראשונה הגיעה ב-8 בינואר 1788 למפרץ בוטאני ושאר האניות הגיעו בהדרגה עד ל-20 בינואר. המפרץ הוערך כלא מתאים לעגינה ולהתיישבות ולכן צי האניות המשיך לפורט ג'קסון. שמו של המקום שונה למפרץ סידני על שם יוזם המסע. יום ההגעה למפרץ סידני, ה-26 בינואר 1788. מצוין כיום כ"יום אוסטרליה", החג הלאומי.
השנים הראשונות של המושבה היו קשות: כשליש מן האסירים היו אסירים פוליטיים מהתקוממויות שנערכו שאותה תקופה באירלנד. לא האסירים ולא החיילים שהופקו לשמור עליהם היו בעלי ידע חקלאי נרחב, והם התקשו להתמודד עם העונות האוסטרליות.
טסמניה (שנקראה אז ארץ ון דימן, "ודן דימן לנד") יושבה ב-1803 והפכה למושבה נפרדת ב-1825. בריטניה טענה לבעלות על מערב אוסטרליה ב-1829. בין השנים 1836 - 1863 הוקמו מושבות בחלקים אחרים באוסטרליה: ניו סאות' ויילס חולקה לאוסטרליה הדרומית (1836), המושבה ויקטוריה ב-1851 וקווינסלנד ב-1859. הטריטוריה הצפונית הוקמה ב-1863 כחלק מדרום אוסטרליה. ויקטוריה ודרום אוסטרליה הוקמו כ"מושבות חופשיות" (כלומר, לא כמושבות עונשין), אם כי ויקטוריה הסכימה לקבל אסירים שהועברו אליה מטסמניה. גם מערב אוסטרליה הוקמה כמושבה חופשית, אך בשל מחסור בכח אדם הסכימה לקבל אסירים לשטחה. ניו זילנד הייתה גם היא חלק מ"ניו סאות' ויילס" עד 1840, ואז הפכה למושבה בפני עצמה. בין 1840 ל-1868 ירדה כמות האסירים שהועברו לאוסטרליה. בסך הכול, כ-160,000 גברים ונשים הועברו לאוסטרליה כאסירים.